The winning entry has been announced in this pair.There were 6 entries submitted in this pair during the submission phase. The winning entry was determined based on finals round voting by peers.Competition in this pair is now closed. |
שדה התעופה היתרו הוא אחד המקומות הספורים באנגליה שבהם אין ספק שתראו אקדח. את האקדחים נושאים שוטרים בחולצות שרוול קצר ואפודי מגן שחורים, המחפשים טרוריסטים שמתכוונים לפוצץ את חנות העניבות. הם לא יתעמתו איתי ישירות, אבל אם זה יקרה, אני אומר להם את האמת. אני אומר להם מה אני עושה כאן. אני מתכוון לשבת בהיתרו עד שאראה מישהו שאני מכיר. למרבה הפלא, אני מחכה 39 דקות ולא רואה מישהו שאני מכיר. אף לא איש. ואיש לא מכיר אותי. אני אלמוני כמו הנהגים בעלי תגיות השם האוניברסאליות (אני מכיר כמה שמות משפחה), רק שהם לבושים טוב יותר. מאז שנולדו הילדים, כל מה שאני לובש, נראה כמו פיג'מה. מעילים, חולצות, חולצות טריקו, ג'ינס, חליפות; כאילו ישנתי בפיג'מה. אני שומע את עצמי חושב על כל האנשים שאני מכיר, שאכזבו אותי כשלא עזבו מוקדם ביום שלישי בבוקר ליעדים זוהרים באירופה. עמיתיי לשעבר ממשרד הביטוח ודאי תקועים עדיין במשרד, כפי שתמיד אמרתי שיקרה כשגם אני הייתי תקוע שם, מבזבז את זמני ולא מצליח להתאקלם, בעוד אלי התקדמה בהתמדה, השלימה דוקטורט וזכתה במענק מחקר ראשון באוניברסיטת רידינג, זכתה בקידום ראשון. חברים שהכרנו באחרונה, אלה בעלי העבודות הרציניות, ולכן אני מצפה לראותם בכל רגע, אומרים לי שעקר-בית הוא מקצוע מכובד ביותר לגבר, אמיץ אפילו. כן, זה גברי להישאר בבית עם הילדים. החברים שלנו הם בעיקר החברים של אלי. אני כבר לא מכיר אף אחד. והרחק מהילדים והמטוסים שמעליי, אני שומע את עצמי חושב, ואני שומע מחשבות של יבבן. זה לא מה שקיוויתי לשמוע. אני מתחיל לבכות, אני לא מעווה את פניי או מתייפח, אלא דמעות גדולות זולגות בדממה על לחיי. אני לא רוצה שמישהו שאני מכיר יראה אותי בוכה, כי אני לא אחד שיתמוטט בהיתרו ביום שלישי בבוקר. אני מנהל את הבית למופת, כמו עסק. זו עבודה רצינית. יש לי גיליונות אלקטרוניים לניטור מצב שקיות שואב האבק, ותדפיסים מקודדים לפי צבעים על ההשלכות האתיות של חיתולים. אני לא אני הבוקר. אני לא יודע מי אני. | Entry #8225 Michal Panner (X) United States Winner
|
נמל התעופה הית'רו הוא אחד המקומות הבודדים באנגליה שבו אתם יכולים להיות בטוחים שתראו אקדח. האקדחים הללו נישאים בידי שוטרים בחולצות קצרות ובשכפ"צים שחורים, בכוננות מפני טרוריסטים המתכוונים לפוצץ את חנות העניבות. לא סביר שהם יפנו אלי ישירות, אך אם יעשו כן, אומר להם את האמת. אגיד להם מה אני עושה שם. אני מתכנן להישאר בהית'רו עד שאראה מישהו שאני מכיר (...). למרבית הפלא, אני מחכה כבר שלושים ותשע דקות מבלי לראות אף אחד שאני מכיר. אף לא אחד, ואף אחד גם לא מזהה אותי. אני אנונימי ממש כמו הנהגים עם תגיות השם הסטנדרטיות שלהם (את חלק משמות המשפחה אני דווקא מכיר), למעט העובדה שהנהגים לבושים טוב יותר. מאז שנולדו הילדים, כל מה שאני לובש נראה כמו פיג'מה. מעילים, חולצות, טי-שירטים, ג'ינס, חליפות; הכול כמו פיג'מה שישנוּ בה (...). אני שומע את עצמי חושב על כל אותם אנשים שאני מכיר שאכזבו אותי בכך שלא טסו להם ביום שלישי בבוקר אל יעדים אירופאים נוצצים. הקולגות שלי לשעבר מסוכנות הביטוח בטח עדיין רכונים מעל השולחנות שלהם, ממש כמו שתמיד אמרתי שיעשו, כאשר גם אני הייתי תקוע שם, מבזבז את זמני ולא מסוגל להתברגן בעוד שאָלי התקדמה לה באופן שיטתי הלאה, קיבלה את הדוקטורט שלה ואת מלגת המחקר הראשונה שלה מטעם אוניברסיטת רדינג, את הקידום הראשון שלה בעבודה. החברים הבוגרים שרכשנו בזמן האחרון, שיש להם ג'ובים רציניים ולכן אני כמעט מצפה לראותם כאן בכל רגע, מספרים לי שעקרוּת בית היא עיסוק מכובד בהחלט לגבר, ואפילו נועז, כן, זה גברי להישאר בבית עם הילדים. החברים האלה שלנו הם בעיקר חבריה של אָלי. נראה שאני כבר לא מכיר יותר אף אחד, וכשאני רחוק מהילדים ומהמטוסים העוברים ממעל, כשאני שומע את עצמי חושב, אני שומע את מחשבותיו של קוּטר. זה לא מה שקיוויתי לשמוע. אני מתחיל לבכות, לא לעוות את פניי או ליבב, אלא להזיל דמעות גדולות וחרישיות במורד לחיי. איני רוצה שמישהו שאני מכיר יראה אותי בוכה, מפני שאני לא מאלה שנשברים בנמל התעופה הית'רו באיזה יום שלישי סתמי כלשהו. אני מנהל את הבית שלנו באופן מושלם, ממש כמו עסק. זו תעסוקה רצינית. יש לי גיליונות אקסל למעקב אחר מצב השקיות בשואב האבק, ותדפיסים מקודדי-צבעים ביחס להשלכות המוסריות של השימוש בחיתולים. הבוקר אני פשוט לא עצמי. אני לא יודע מי אני. | Entry #8222
|
נמל התעופה הית'רו הוא מהמקומות הבודדים באנגליה בו לבטח תזכה לראות אקדח. את האקדחים נושאים שוטרים בחולצות קצרות-שרוולים ובשכפ"צים, דרוכים לאתר מחבלים העומדים לפוצץ את חנות העניבות של Tie-Rack. לא סביר שהם יתעמתו איתי ישירות, אך אם כן - אספר להם את האמת. אני אגיד להם מה אני עושה כאן. אני מתכנן לעצור בנמל התעופה הית'רו עד שאראה מישהו שאני מכיר. (...) מדהים, אך אני ממתין שלושים ותשע דקות מבלי לראות ולו אדם אחד שאני מכיר. גם לא אחד, ואף אחד לא מכיר אותי. אני אלמוני כמו הנהגים עם שלטי השמות האוניברסליים שלהם (כמה שמות משפחה שאני מכיר), פרט לכך שהנהגים לבושים יפה יותר. מאז שיש לי ילדים, כל מה שאני לובש נראה כמו פיג'מה. מעילים, חולצות, ג'ינסים, טריקו, חליפות; הכל כמו פיג'מות משומשות. (...) אני שומע את עצמי חושב על כל אותם אנשים שאני מכיר שהנחילו לי אכזבה כשלא המריאו עם שחר, אור ליום שלישי, ליעדים אירופיים זוהרים. עמיתיי לשעבר מסוכנות הביטוח נותרו ודאי תקועים עדיין בעמדות שלהם, כמו שתמיד אמרתי שיקרה, בזמן שגם אני הייתי תקוע שם, מבזבז את זמני ולא מסוגל למצוא את מקומי, בעוד אלי נעה קדימה בעקביות, מקבלת את התואר שלה ברפואה, את מלגת המחקר הראשונה שלה באוניברסיטת רידינג ואת הקידום הראשון שלה. חברינו הבוגרים יותר מהשנים האחרונות, שיש להם משרות רציניות ולכן אני כמעט מצפה שיופיעו כאן בכל שנייה, אומרים לי שניהול משק בית הוא עיסוק מכובד לחלוטין לגבר, אמיץ אפילו. כן, זה גברי להישאר בבית עם הילדים. החברים האלה שלנו הם בעיקר החברים של אלי. דומה שאני כבר לא מכיר יותר אף אחד. והרחק מהילדים ומהמטוסים שחגים מעל לראשי, כשאני יכול לשמוע את עצמי חושב, אני שומע מחשבות של בכיין. לא זה מה שקיוויתי לשמוע. אני מתחיל לבכות, לא מעווה את פניי או מייבב, רק דמעות שקטות וגדולות שזולגות במורד לחיי. אני לא רוצה שמישהו שאני מכיר יראה אותי בוכה, כי אני לא מסוג האנשים שמתפרקים להם בהית'רו בבוקר לא עבות אחד של יום שלישי. אני מנהל את הבית שלנו ללא רבב, כמו עסק. זו עבודה רצינית. יש לי גיליונות-מחשב למעקב אחר מצב שקית האבק של השואב ותדפיסים עם קידוד-צבעים אודות ההשלכות המוסריות של חיתולים. אני לא אני הבוקר. אני לא יודע מי אני. | Entry #8252
|
נמל התעופה הית'רו הוא אחד מהמקומות הבודדים באנגליה בהם אתה יכול להיות בטוח כי תבחין באקדח. אקדחים אלו נישאים ע"י שוטרים הלבושים חולצות בעלות שרוולים קצרים שמעליהן שכפ"צים, ותפקידם להרתיע את הטרוריסטים המתעתדים לפגע בחנויות הדיוטי פרי. סביר להניח שהם לא יפנו אליי ישירות, אבל במקרה שכן אני אומר להם את האמת. אני אדווח מדוע אני כאן. אני מתכנן להישאר בנמל התעופה הית'רו עד אשר אפגוש מישהו שאני מכיר.(...) למרבה ההפתעה, אני ממתין כבר שלושים וחמש דקות ועדיין לא הבחנתי אפילו באדם אחד שאני מכיר. אף לא אחד, ואף אחד לא מכיר אותי. אני אנונימי כמו הנהגים המניפים את שלטי השם הכללים הללו (כן אני יודע, חלקם הם שמות משפחה), רק שהנהגים לבושים יפה יותר. מאז שיש לי ילדים כל מה שאני לובש נראה כמו פיג'מה. מעילים, חולצות, חולצות טי, ג'ינס, חליפות, כולם נראים כאילו ישנתי בהם. (...) אני שומע את עצמי חושב על כל האנשים שאני מכיר ואשר אכזבו אותי בכך שלא עזבו ביום שלישי בבוקר ליעדים אירופאים זוהרים. עמיתיי לשעבר ממשרד הביטוח כנראה עדיין תקועים ליד שולחנותיהם, בדיוק כמו שתמיד אמרתי שיהיו כאשר גם אני הייתי תקוע שם, מבזבז את זמני ולא מסוגל להתיישב בעוד אלי מתקדמת, סיימה את לימודי הדוקטורט שלה, קיבלה את מענק המחקר הראשון שלה באוניברסיטת רדינג, את הקידום הראשון שלה. חברינו הבוגרים החדשים ביותר, אשר מחזיקים בעבודות רציניות ולכן די ציפיתי לפגוש מי מהם ממש בכל רגע, אומרים לי שלהיות אחראי על משק הבית זאת עבודה מכובדת לגבר, אפילו אמיצה, כן, מאוד גברי להישאר בבית עם הילדים. אותם חברים הם בעיקר חבריה של אלי. נדמה שאני כבר לא מכיר אף אחד יותר, והרחק מהילדים ומהמטוסים שמעל אני יכול לשמוע את מחשבותיי, מחשבותיו של בכיין. זה לא מה שקיוויתי לשמוע. התחלתי לבכות, לא התייפחות או יבבה, פשוט דמעות שקטות הזולגות במורד לחיי. לא רציתי שאף אחד ממכריי יראה אותי בוכה בגלל שאני לא מסוג האנשים אשר מתמוטטים כך סתם בנמל התעופה הית'רו בבוקרו של יום שלישי סתמי. אני מנהל את משק ביתנו ללא רבב, ממש כמו עסק. זאת עבודה רצינית. יש לי גיליונות אלקטרונים בעזרתם אני עוקב אחר מצבו של שק שואב האבק, ותדפיסים מסודרים בנוגע להשלכותיהם המוסריות של חיתולים. אני לא עצמי הבוקר. אני לא יודע מי אני | Entry #7397
|